דף הבית   |   מטרות התוכנית   |   תוכנית האב   |   עדכונים   |   מיזמים   |   גלריה   |   אתרים היסטוריים   |   מסלולי טיולים   |   צוות התכנון   |   ועדת היגוי   |   פורום   |   English


מנזר מר סבא

מיקום האתר: מדבר יהודה כ-16 ק"מ ממזרח לבית לחם
תקופת האתר: התקופה הביזנטית (324-638 לספירה)

מנזר מר סבא הינו מנזר השייך לזרם היווני-אורתודוקסי והוא אחד המנזרים הקדומים בעולם. המנזר קיים ברציפות כ-1500 שנים ונקרא על שמו של הנזיר סבאס, מהנזירים החשובים שפעלו במהלך התקופה הביזנטית (324-638 לספירה) בארץ ישראל. סבאס הקים מנזרים רבים במהלך שנות חייו, אם כי המנזר שקרוי על שמו הוא הגדול והמפורסם שבניהם. תחילה התגורר סבאס יחד עם מלוויו במערה בסמוך למקום, ובשלב מאוחר יותר הוא החל בגיוס כספים לבניית המנזר.

 


בעקבות הפלישה הפרסית לארץ ישראל בשנת 614 לספירה, נפגע מנזר מרסבא באופן קשה, אולם הוא שוקם עד מהרה בשנת 629 לספירה, עת כבשו חילות הביזנטים את ארץ ישראל מחדש.
המעבר לתקופה הערבית הקדומה (638-1099) לא השפיע תחילה על המנזר ותושביו, כל עוד שלטו בארץ ישראל החליפים לבית אומייה (661-750 לספירה) מבירתם שבדמשק. אולם בשלהי המאה ה-9 לספירה בתקופת שלטונם של החליפים לבית עבאס (750-1258) שקבעו את בירתם בבגדד שבעיראק, הפכה ארץ ישראל לאזור ספר בחליפות, ובשל כך רבו מקרי התקפות ושוד של המנזר. בשלב זה החלו תושביו של המנזר לערוך עבודות לביצור וחיזוק מנזר מר סבא.
בתקופה הצלבנית (1099-1260 לספירה) נבנו סביב מנזר מרסבא חומה חיצונית ומגדל שמירה במטרה להגן על המנזר מפני התקפות ומעשי שוד וביזה של שבטים בדואים באזור.
במהלך המאה ה-19 עבר מנזר מרסבא שיפוץ מקיף ונרחב אשר במסגרתו הוקמו מבנים שונים ונבנתה חומה חדשה. מרבית המבנים והחומה הנראים כיום הם תוצאה של שיפוץ זה.
מנזר מר סבא הינו מנזר פעיל ומונה כ-20 נזירים החיים בו כיום. המנזר אינו מחובר לאספקת מים, חשמל או טלפון והנזרים שחיים בו ממשיכים את אורח החיים שהיה נהוג במנזר בתקופות קדומות.

מנשקות את הגולגולת
כעשרים נזירים חיים במנזר המבודד. חייהם אינם קלים, אבל הם מאושרים להיות כאן. רובם באו מיוון ומקפריסין, אך יש גם שני נזירים סרבים, ואחד רומני. לזרוס, בשנות השלושים לחייו, היה בכלל אמריקאי קתולי שחי בסן פרנסיסקו וחיפש את האמת. הוא מצא אותה בנצרות האורתודוקסית והצליח
נזיר חובש סקופוס, הכובע המציין את הדרגה הנמוכה ביותר בנזירות
לקיים את משאת חייו, להיות נזיר במר־סבא. זה עשר שנים הוא חי במנזר, והוא עדיין מאושר. גם סיפורו של כריסטופורוס אופייני לתושבי המקום: הוא נולד באי יווני קטן, ובילדותו נשלח להתחנך אצל דודו בניו יורק. הוא למד הנדסה והיה למהנדס מצליח. כשנסע לחופשה באי הולדתו ראה ילדים שלומדים כולם בכיתה אחת אצל הכומר המקומי, והם הזכירו לו את ילדותו שלו. הוא החליט להישאר וללמד אותם בהתנדבות במשך שנה. במהלך אותה השנה התיידד עם הכומר, ובהשפעתו "חזר בתשובה" ויצא למסע צליינות בארץ הקודש. במסעו הגיע למר־סבא, התאהב במקום ונשאר.
לשטח המנזר אסור להכניס נשים, בשר ותפוחים. נשים - כדי שהנזירים לא יצטרכו לעמוד בפיתוי; בשר - כי הוא מגביר את ההורמונים ועימם את התאווה; תפוחים - כי על פי המסורת עבד סבס הקדוש ביום צום בגן המנזר, ותפוח בשל שקרץ לו מעל לאחד העצים כמעט פיתה אותו לשבור את צומו. באותו היום הוא החליט שלא יהיו עוד תפוחים מפתים במנזרו.
עבור הנשים הצלייניות שבאות למנזר הוקם בסמוך לו מגדל מיוחד. בימים עברו יכלו הנשים להתאכסן במגדל, אך כיום הן יכולות רק להשקיף על המנזר מגגו. צלייניות רבות מצלצלות בפעמון השער, והשוער מוציא להן גולגולת של מרטיר וצלב מקודש, והן מנשקות אותם. אחד הנזירים סיפר לי כי בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקאית להתחפש לגבר ולהיכנס למנזר. ברגע שעברה בשער החלו הפעמונים לצלצל מאליהם, וכך נתגלתה התרמית.

את בנייך תפגשי בשמים
הנזירים קמים לתפילה בשעה שבני אדם רגילים הולכים לישון: בקיץ בחצות, ובחורף בשתיים לפנות בוקר. התפילה נמשכת ארבע־חמש שעות, ואחריה מגישים ספל קפה ופרוסת לחם, ובימים שאין בהם צום (ואין רבים כאלה) - גם חלב לקפה. לאחר מכן הולכים הנזירים לעבודתם: מי במטבח, מי בשער ומי בניקיון. גם כיום, כמו לפני מאות שנים, הנזירים אוכלים רק ארוחה אחת ביום, שבה מגישים בשעה עשר וחצי בבוקר לחם, מעט יין, אורז וירקות מבושלים, ובחגים מגישים גם פרוסת דג. ארוחת ערב מוגשת רק בימי ראשון ובחגים. אחד הנזירים סיפר לי כי בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקאית להתחפש לגבר ולהיכנס למנזר. ברגע שעברה בשער החלו הפעמונים לצלצל מאליהם, וכך נתגלתה התרמית
אבל גם מהמעט הזה הנזירים לא אמורים ליהנות: הם מסבים לשולחנות האבן בחדר האוכל, המעוטר כולו בציורי קיר, אוכלים בדממה ומאזינים לסיפורים מחיי הקדושים שמקריא להם נזיר תורן.
בסביבות שתיים אחר הצהריים מתכנסים לתפילת ערבית שנמשכת כשעתיים, ואחריה מוקדש הזמן למנוחה, ללימוד ולקריאה או לתפילה ולהרהורים. בערבי החורף הארוכים מתכנסים הנזירים בחדר שיש בו כירת פחמים לחימום, ואב המנזר קורא באוזניהם מכתבי הקודש ומפרש את הדרוש ביאור.
הנזירים במר־סבא בחרו מרצונם בחיי המנזר, ומשסיימו שלוש שנות טירונות, שוב לא יֵצאו ממנו. יש גם כאלה ששהותם במנזר היא עונש: לעתים נשלחים לכאן נזיר או כומר שסרחו, כדי שיחזרו בתשובה.
הנזירים מנותקים מהעולם החיצוני, בלי רדיו, בלי עיתונים ובלי טלוויזיה. את החדשות החשובות, שמגיעות בידי מבקרים מהפטריארכיה, מוסר להם אב המנזר. הוא גם מצנזר את המכתבים הבאים והיוצאים. "כשנזיר מקבל מכתב מהוריו שמתחננים שישוב הביתה, תחנוניהם עלולים להקשות עליו ולהגביר את געגועיו, ולכן אב המנזר גוזר קטע זה מהמכתב", אמר לי האב פוטיס, המארח שלי במר־סבא.
"פעם חיו כאן שני אחים נזירים מיוון", הוא סיפר. "אחרי שלושים שנה התאלמנה אמם והחליטה, לפני מותה, לראות אותם בפעם האחרונה. לאחר מסע ארוך וקשה היא באה למנזר ונקשה על השער. אחד האחים עמד במקרה בתורנות בחדר השוער. 'מי שם?' הוא שאל. 'אני, זאת וזאת, באתי לראות את בני לפני מותי', ענתה האם. 'אמא, שובי הביתה. את בנייך תפגשי יום אחד בשמים', ענה לה בנה בדמעות".

על פעמון ועל שקט
בארבעת ימי שהותנו במנזר נכחנו שעות ארוכות בטקסים הרבים, תפסנו שלווה בנקודות התצפית הרבות שבמקום ושוחחנו עם הנזירים. חלק מזמננו הקדשנו לסיורים ולתגליות במבוך הגדול של המעברים, הכוכים, התאים והמדרגות. בלילה, לאור בדל ירח וכמה עששיות נפט שנתלו פה ושם, נוספה לסיורים אווירת מסתורין שהזכירה לי קטעים מהסרט "שם הוורד".
המקום שופץ בשנים האחרונות, אך עדיין אין בו מים זורמים וחשמל, ושורה בו אווירה קסומה של ימים עברו. החידוש היחיד הם כמה בתי שימוש מודרניים. בפעם הקודמת השתמשתי במבנה עץ קטן ובו חור ברצפה, כמאתיים מטר מעל לקרקעית ערוץ נחל קדרון.
חשמל וטלפון אמנם אין במר־סבא, אבל יש אמצעי תקשורת אחרים — פעמונים, גונגים ועוד. אורח שבא אל שער הברזל הקטן בחומה מושך בחבל שמפעיל פעמון שתלוי בפנים. הנזיר־השוער פותח לו, ואם הוא מתיר לו להיכנס, הוא מקיש בגונג שתלוי בגב השער כמה הקשות מהירות, ואחריהן כמה הקשות בקצב אטי. לפי מספר ההקשות יודעים הנזירים אם הבא הוא נוצרי או בן דת אחרת, ואם הוא נזיר או כומר ומהי דרגתו. הפעמונים והגונגים משמשים גם כדי להודיע לנזירים שהגיע הזמן לתפילה או לארוחה.
כדי לקרוא לנזירים לתפילה עובר ברחבי המנזר נזיר שנושא טָלָדוֹן, לוח עץ ארוך שעליו הוא מקיש במהירות בפטיש עץ קטן. משסיים, הוא ניגש לצלצל בסִימַנדרוֹן: מין כלי נגינה שמורכב מגונג עץ ומגונג מתכת. בסימנדרון השתמשו כדי להזעיק את הנזירים מתאיהם במנזרי הלאוורה שהיו במדבר יהודה לפני מאות שנים. בתקופת השלטון המוסלמי נאסר לצלצל בפעמונים, בהיות הצלצול ביטוי לדת כופרת שמגיע לכל אוזן. בכל ארצות האסלאם השתמשו אז בכנסיות בסימנדרון - המוסלמים התירו את השימוש בו כי לפי אמונתם, בכלי זה (שמכונה בערבית נאקוס) השתמש נח כדי להזעיק את פועליו לבניית התיבה.
אבל כל הצלצולים והנקישות אינם משתווים לקונצרט פעמוני הכנסייה שעליהם מנגן נזיר בעת התפילה בחגים ובימי ראשון. אם יש דבר שמאפיין את אווירת המנזר, הרי שזוהי הדממה השוררת בו. קולות הפעמונים והכלים האחרים, שקורעים את הדממה לפתע, ואז הולכים ומתגלגלים בין מצוקי הקדרון עד שהם נמוגים, רק מעצימים את חוויית השקט.

(מתוך: שבעת פלאי ישראל, מסע אחר)





  אתרים היסטוריים באגן נחל קדרון

-  כנסיית הבצלים - מריה מגדלנה

-  גת שמנים - כנסיית כל העמים

-  קברי נחל קדרון

-  מנזר מר סבא